מעלית
מאת: תמי שיינקר
- אין לעשות שימוש אישי/לימודי/מסחרי או כל שימוש אחר בטקסט או בחלקו ללא תשלום.
- הקבלה מהווה אישור לשימוש חד"פ בתאריך המצוין בקבלה בלבד. כל שימוש שייעשה שלא לפי התקנון יגרור קנס כספי (ללא אפשרות לטענה משפטית).
[שרה מטופלת אצל דורית בשל חרדת מעליות, בפגישה הזו הן הולכות לעבוד על תחילת החשיפה ההדרגתית]
דורית: מה שלומך?
שרה: אה, האמת שאני קצת חוששת, אפילו יותר מקצת, אולי לא... אולי נדחה את זה לפעם הבאה.
דורית: שרה, זה ממש מובן שאת פוחדת, וניתן לפחד הזה מקום עוד רגע, אבל לגבי החשיפה את יודעת שזה מה שנכון עכשיו ואת בשלב שיש לך את המסוגלות לזה.
שרה: טוב.
דורית: שרה, בואי תספרי לי קצת על הפחד הזה.
שרה: אני אגיד לך את האמת, פה בחדר הכל יכול להיות טוב ויפה, אבל תכלס, בשעת מעשה זה לא...זה לא יהיה אפשרי, זה מדי ענק בשבילי, אני ארגיש שאני טובעת בתוך החרדה, אני אלך למות, הכל יהיה מזעזע, את פשוט, פשוט לא מדמיינת את זה.
דורית: שרה, זה מאד לא פשוט מה שאת אומרת, אבל יחד עם זאת, את אולי תרגישי שאת טובעת בשנייה הראשונה, ואז תראי שאני שם אתך ואנחנו נשחזר את כל מה שלמדת. בואי נחזור על מה שהולך להיות, אנחנו צועדות ביחד לכוון המעלית, אני מזמינה אותה (תוך כדי דיבור שרה הולכת ונהיית לחוצה יותר ויותר) עד שהיא מגיעה את תנשמי יחד איתי לפי הנשימות שלמדנו, כשהמעלית מגיעה אנחנו נכנסות שתינו, הדלת נס...
שרה: (קוטעת אותה) לא, לא, לא, אני לא יכולה, מצטערת, אני לא מסוגלת.
דורית: שרה, את הגעת לשלב שאת כן מסוגלת, יש לי ניסיון של כל כך הרבה מקרים כאלו, את תגייסי את כל כוחות הנפש שלך בשביל חצי הדקה הזו. ושרה, הכי נכון לך שנצא עכשיו, החלק ההישרדותי שלך, ימשיך לתת לך טיעונים על גבי טיעונים למה זה מסוכן אם נמשיך לשוחח כאן, בואי. הן צועדות לכוון המעלית.
שרה: (בפנים לבנות) דורית, אני לא אעמוד בזה.
דורית: (מתכופפת ולוחשת לכיוונה) שרה, אני אתך, ואת תצליחי. דורית מזמינה את המעלית תוך כדי היא מתרגלת עם שרה נשימות, המעלית נפתחת ושרה לא מצליחה להיכנס, דורית דוחפת אותה קלות והן נכנסות. שרה נראית כעומדת להתעלף ודורית מתרגלת אתה נשימות ומשננת לה: אנחנו במקום בטוח, העולם הוא מקום בטוח. שרה מעט נרגעת, ואז נהיה חושך , ישנה חבטה המעלית נופלת קומה וחצי ונעצרת. שרה מפוחדת ודי המומה, אבל לא ברמה מאד גבוהה, היא מנסה לעכל את הסיטואציה, ואז היא שמה לב לדורית לבנה וקפואה. דורית נושמת בפראות.
דורית: לא! רוצה לחיות! וואההה (צרחות חסרות מילים).
שרה: (נרגעת כבר יותר) דורית...
דורית: (ממשיכה להיות אחוזת פאניקה) אין פה אוויר, אני הולכת למות.
שרה: דורית, יש פה הרבה אוויר, בואי ננסה לנשום בקצב של חמש, אחד, חמש.
דורית: (לא שומעת אותה)
שרה: דורית תחזרי אחרי, העולם הוא מקום בטוח, יש פה שפע של אוויר בשביל שתינו, המעלית בטוחה עכשיו. וכך הסצנה נגמרת כששרה אוחזת בידיה של דורית ומרגיעה אותה.
👍 אני רוצה לעשות שימוש בטקסט/בחלקו, קחו אותי לתשלום!
