שיחות על אובדנות
מאת: שירה דותן
- אין לעשות שימוש אישי/לימודי/מסחרי או כל שימוש אחר בטקסט או בחלקו ללא תשלום.
- הקבלה מהווה אישור לשימוש חד"פ בתאריך המצוין בקבלה בלבד. כל שימוש שייעשה שלא לפי התקנון יגרור קנס כספי (ללא אפשרות לטענה משפטית).
(מור - ציירת בת 27 אובדנית ורגישה, יונית- סטודנטית לפסיכולוגיה בת 27. חברות מהתיכון)
[מסתכלות יחד על גיליון של ציור]
מור: קראתי לה תקווה
יונית: מעניין... דווקא תקווה?
מור: כן היא פשוט תקווה את לא רואה את זה?
יונית: מממ... לא... עוד לא... והסיגריה?
מור: יושבת בול. הייתי חייבת לצייר אותה מעשנת, זה דווקא לא חלק שלילי
יונית: הה! [נרתעת]
מור: [צוחקת בסלחנות אבל מגוננת על הציור]
יונית: את מבינה? אנחנו מדברות על אובדנות וזה מה שגורם לי לעשות 'ההה!'
מור: [צקצוק] כן בסדר לא התכוונתי שאין לי בעיה עם עישון פשוט אם זה מחזיק אותה בחיים אז בסדר
יונית: את חושבת שיש דרך שלא תגיעי ללהיות היא?
מור: אני יודעת שאני לא אהיה היא. זה רק הפחד שלי להגיע לריקנות הזאת .של שנים
יונית: המנהלת שלי בדיוק התחילה לטפל באובדניים
מור: וואלה
יונית: כן
מור: נושא מרתק [ציניות]
יונית: אהה [חיוך] טוב אז שאני אשאל?
מור: מה
יונית: על הכדורים שאת שוקלת להתחיל לקחת
מור: כן תשאלי
יונית: זה בקטע של הקשב וריכוז וכל זה? או בקטע של נוגדי אובדנות?
מור: לא הקשב וריכוז
יונית: זה בכלל מאובחן?
מור: מה
יונית: האובדנות
מור: לא… אני לא מפרטת למטפלת שלי אחרת היא מחויבת לדווח ואני רוצה שלא יתערבו לי בלחיות או למות זה שלי. רק שלי.
יונית: אה אוקיי
מור: ב"ה אני מרגישה טוב. באמת. פשוט חושבת רוב היום על איך למות כי זה מאוד מרגיע אותי. לתכנן עושה לי טוב. עדיף קצת ימים של תקווה ועניין מהרבה עצובים, לא?
יונית: [חסרת אונים]
מור: יש לי כבר כיוון אני רק מנסה לדייק אותו שיהיה בצורה שזה יקרה בוודאות שלא יהיו פאדיחות שאצטרך לחיות איתן
יונית: [צחקוק עצבני] אוקיי אוקיי
מור: לא, באמת, אני לא רוצה לעשות פאדיחות ולקחת סיכון שזה לא יצליח עד הסוף. אה וגם חשוב לי שזה יראה טבעי שההורים שלי לא יצטרכו לחיות עם הבושה
יונית: את יודעת גם בלי קשר לבושה זה יהיה קשה
מור: למה ?
יונית: ההשלכות ...
מור: אה זה, זה בסדר מתגברים על זה
יונית: לא לא נראה לי
מור: כן כן ברור שמתגברים. [מהרהרת בשתיקה] בקיצור החלטתי לבדוק את האופציה של כדורים לפני שאני מוצאת את הדרך הטובה ביותר
יונית: כן זה חכם [הקלה]
מור: כן… וגם היה לי בחור ממש רציני, יותר מעוזי אפילו. וזה נגמר
יונית: בסטייה רגע מהאובדנות- מה? למה לא אמרת??
מור: כי לא נפגשנו
יונית: יכולת להתקשר. את יודעת את תמר אני לא פוגשת וגם לא מדברת איתה כבר כמה שנים אבל היא תמיד דואגת לעדכן על בחורים
מור: [שתיקה] רגע אנחנו צריכות לצד הזה של הרכבת לא ?
יונית: צודקת. לא שמתי לב. [חוצות את הכביש] אז את רוצה לספר קצת?
מור: על מה?
יונית: על הבחור.
מור: אה בסדר אפשר
יונית: אז איך קוראים לו?
מור: יונתן שעזב אותי בארץ וטס לחו"ל
יונית: לחו"ל? לתמיד??
מור: לאבא שלו הוא חולה
יונית: חמוד. טס לעזור לו?
מור: כן
יונית: אוקיי. אז כל הקלפים אצלו. רגע, יונתןןן
מור: את מכירה אותו?
יונית: קוראים לו יונתן?!?!?
מור: כן מצחיקה אמרתי לך מקודם
יונית: כנראה פספסתי את זה יואוו זה הבן שלי
מור: באמת? ככה את רוצה שיקראו לילד שלך? לא ידעתי
יונית: לאאא זה אני בבן. טוב לא ממש מדוייק וגם הפרשנות לא כל כך עובדת אבל יונתן זה הבן של יונית
מור: [צחקוק] אוקיי [חשיבה] כן זה לא ממש עובד [צחוק]
יונית: אני יודעת אני יודעת תני לי
מור: הרכבת-
יונית: [מחזיקה לה את הידיים. מבט רב משמעות] נדבר.
מור: [מנפנפת מחוץ לדלת כשהרכבת עוברת בחיוך. כשנעלמת מור נכבית ברגע ונאנחת אנחה עמוקה. מוציאה קופסת כדורים משחקת איתה, מכניסה לתיק ויוצאת].
אופציית סיום מורכבת יותר:
מור: [מנפנפת מחוץ לדלת כשהרכבת עוברת בחיוך. כשנעלמת מור נכבית ברגע ונאנחת אנחה עמוקה. מוציאה קופסת כדורים משחקת איתה ומכניסה לתיק. מסתכלת לעבר הרכבת המתקרבת ונופלת על הפסים] אחח
