אמא
מאת: תמי שיינקר
- אין לעשות שימוש אישי/לימודי/מסחרי או כל שימוש אחר בטקסט או בחלקו ללא תשלום.
- הקבלה מהווה אישור לשימוש חד"פ בתאריך המצוין בקבלה בלבד. כל שימוש שייעשה שלא לפי התקנון יגרור קנס כספי (ללא אפשרות לטענה משפטית).
(שיפי- מאושפזת בהוסטל למתמודדי נפש- שני ילדיה - אליהו ואפרת מגיעים יחד עם בעלה דן לבקר אותה אחרי הרבה זמן שלא התראו)
שיפי: עוד שעה ורבע אליהו ואפרת יגיעו. אליהו יחזיק חזק את היד של דן. העיניים החומות אפורות שלו יהיו מבוהלות, פתוחות בכח. הוא ייצמד לדן, אבל רק קצת, כי הוא יהיה גיבור. אפרת תלך קצת מאחור, היא תלבש, רק שלא, את השמלה הכחולה, היא קצת רחבה עלייה ו...טוב זה לא משנה עכשיו, היא תלך מאחוריהם, ופנייה פני פוקר, רק הפנים הללו יכולות לשרוף, אם הייתי יכולה להרגיש שריפה.
שניהם, יעמדו מולי, לא ממש, כי אפרת תעמוד באלכסון מאחורה, ותביט אדישה בנוף שמעבר לחלון, אחרי שתי שניות היא תראה את הקולר בצד הלובי, קרוב לחלון ותלך למזוג לעצמה מים, באמת נסעה נסיעה ארוכה. אני לאט ארגיש שאני מתפוצצת מול אליהו שיסתכל עליי כמו על הדמויות הכי מפחידות בסרטים שאני לא מרשה לו לראות. אני אתלבט אם עדיף לדבר אתו מאולץ או לא לומר כלום. אני אחליט שעדיף את האופן המאולץ, למרות שדן יביט בי בעיניים חומלות ודואגות, אני אומר לאליהו, ש...התגעגעתי אליו, וארגיש את השקר והאמת שרוקדים מחול משוגעים. אני אשאל אותו איך היה במבחן הגדול שהיה שבוע שעבר, ואליהו שישתוק לא יבין איך העולם של המבחן במשנה והעולם שלי, במציאות הזו, קשורים אחד לשני.
דן יעזוב את היד של אליהו שירצה להתנגד, אבל לא יעשה את זה כי הוא גיבור, וילך לקרוא לאפרת. אפרת תסיים לשתות במתינות, ברור, היא הרי תהיה צמאה מאד מהנסיעה הארוכה. אז אני אאלץ להיות מאולצת בפני משהי שלא תיתן לי אפילו קצת הרגשה שאני משחקת אמין.
אני אציע להם לצאת לחצר, זו שאל הנוף שלה, הדי מכוער, הסתכלה קודם אפרת. תוך כדי שנלך, דן ישתדל וכנראה יצליח שלא לרמוז לי להיות אימהית יותר, הוא יודע שנחתכתי לקרעים אז לבקש ממני אימהות זו ברכה לבטלה. רק כי אומרים שאני קנקן חזק, אני אתזכר את השריר הלביאתי שלי, ואציע לאליהו לתת לי יד.
לפני שבועיים החליפו לי תרופה, ועכשיו הידיים שלי לא רועדות, לפחות לא מהתרופה, דן יעזוב מהר מדי את היד של אליהו, ואליהו ירגיש קצת נבגד מהדמות המגוננת שלו. אליהו לא ירצה, יפחד גם לתת לי יד ומזווית העין אני אראה את אפרת עם השמלה האולי כחולה חמושה באזניות קשת סגולות שקיבלה ממקור שאני מעדיפה לא לדעת מהו ואפילו לא משתדלת לבהות בדווקאיות. גם זה עדיין לא ישבור אותי, האדישות האמתית של הבת שהבאתי לעולם.
אני ארצה שהם יעזבו ממש עכשיו וגם שלא ילכו אף פעם. אני לא ארצה כלום.
דן יבקש מאליהו לספר על המבחן. אליהו לא יספר ודן יוציא דוריטוס בטעם גריל והריח לשנייה יזכיר לי את הבית, הוא יביא לאליהו, את כל השקית, מהחטיף שהוא הכי אוהב לכבוד הביקור אצל אמא. אליהו לא ירצה, הוא יתחיל לבכות. בכי של הר געש שיראה חסר סיבה ופרופורציה. הוא יצרח זעקות פצועות, ירקע ברגליו, דן לא ינסה יותר מדי להרגיע אותו, יש לו הבנה בנפש ילדים. זה יקח הרבה זמן, אולי קצת, ואז הם ילכו, ודן עדיין יצרח אימים שהוא לא רוצה ולא רוצה.
אני רק ארצה לישון וגם אוכל לעשות את זה כי היום התבטלה הסדנא של שגית.
