מאת: תמי שיינקר
[שולמית חוזרת מבית הדין להוריה אחרי שקיבלה גט]
מלכה: רוצה לשתות משהו?
שולמית: לא.
מלכה: הכנתי כאן פשטידה, רוצה?
שולמית: אני לא רעבה. אני הולכת לישון.
מלכה: (עונה לטלפון) הלו, כן, בסדר, נחמן אני אדבר אתך יותר מאוחר, כן, טוב אני-
שולמית: תביאי לי את נחמן, אין טעם לטלפון שבור (לוקחת את הטלפון) נחמן הכל טוב איתי, אתה יכול להמשיך לדבר עם אמא, אין צורך להפסיק כדי להשגיח עלי, ביי.
מלכה: נחמן יום טוב, אני אחזור אליך יותר מאוחר. אולי תספרי לי משהו אחד ממה שהיה?
שולמית: אין מה לספר, הייתי לבד וכל המשפחה שלו הגיעה, אבל אני יודעת להתמודד עם דברים קצת יותר גדולים מזה.
מלכה: אבל את לא רצית שנבוא.
שולמית: נכון, באמת לא רציתי. ובבקשה גם שלא יעלו פה לרגל עכשיו, אני צריכה שקט.
מלכה: אני גם הולכת לנוח.
שולמית: אה, את לא רוצה שנדבר?
מלכה: שולמית, אם את רוצה משהו אל תשחקי איתי בהפוך על הפוך, שבעתי כבר מהדברים האלו, יש עוד אנשים חוץ ממך בעולם, אמא שלך שמתפלצת פה מדאגה, גם קיימת, אבא שלך שגזרת עלייך תענית דיבור אתו ביומיים האחרונים, נמרט מעצבים ואי אפשר לדבר אתך כדי שהאישה המסכנה ביותר בעולם לא תפגע, כי אם כן אנחנו נפגע באישה שהולכת להתגרש ועכשיו היא גרושה די, שולמית, עם כל ההכלה והרחמים אנחנו לא יכולים להיות מה שתרצי.
שולמית: הבנתי, באמת אני מצטערת שאני קיימת, אז כנראה אעזוב מחר את הבית פה..
מלכה: שולמיתוש, סליחה סליחה. זה לא היה במקום. אני מצטערת זה כל הלחץ והדאגה אנחנו אוהבים אותך, ובאמת זה טיימינג לא מתאים עכשיו, אבל אני רק רוצה שתביני את הצד שלי ושל כל המשפחה.
שולמית: אני הולכת למיטה