מאת: רחל לאה גשטטנר
[כל פעם שנועם נתקלת בבעיה, היא פונה לרוני. כל פעם שרוני נתקלת בבעיה, היא פונה לנועם. אבל מה קורה כשבעצם נועם ורוני הן אלו שיוצרות את הבעיות אחת של השנייה?]
נועם: את יודעת למה שמתי לב?
רוני: פיתחי פיך ויאירו דברייך.
נועם: אוי נו באמת. בקיצור, זוכרת ששבוע שעבר איבדתי את המחק שלי ואת עזרת לי למצוא אותו? הוא היה ליד הפח?
רוני: אהא.
נועם: אז הרגע נזכרתי שאת זאת שאיבדת אותו. את השתמשת בו ואז העברת אותו לעדי ששמה אותו בכיס ואז הפילה אותו!
רוני: אוי זה היה די טיפשי מצידי אני מניחה.
נועם: ואתמול, נתתי לך את הסיכומים באנגלית כי את לא שמעת את המורה מכתיבה
רוני: דברי אמת.
נועם: די כבר לדבר ככה!
רוני: אוקיי, סליחה, סליחה. תמשיכי, את מעניינת אותי.
נועם: וואו איזה כבוד.
רוני: אני יודעת
נועם: אז כמו שהתחלתי לומר, אני זאת שדיברתי והפרעתי לך לשמוע את המורה.
רוני: אההה, אני מבינה לאן את הולכת. כמו בפעם הזאת כשבאתי אלייך באחת עשרה בלילה כדי לאפות עוגה חדשה לבוקר חברותי אחרי שאחים שלך אכלו את הקודמת-
נועם: אבל את זאת שאמרת להם שהם יכולים לאכול אותה!
רוני: וואו, משעשע. אז מה את בעצם מנסה לומר לי?
נועם: שאנחנו תמיד פותרות אחת לשנייה בעיות, אבל אנחנו גם אלו שיוצרות בעיות אחת לשנייה!
רוני: אוקיי ומה את רוצה שנעשה עם המידע הזה? שניפרד עכשיו לנצח? שנפסיק להיות חברות? לא נדבר אחת עם השנייה? לא נסתכל אחת על השנייה? לא נחשוב אחת על השנייה? נעבור דירה? שכונה? אני אלך לגור בנהריה? את תלכי ל-
נועם: את לא חייבת להיות כל כך דרמטית! זה לא מה שאמרתי!
רוני: אז מה אמרת?
נועם: לא אמרתי כלום.
רוני: אבל די ברור שאמרת משהו אם-
נועם: פשוט היה לי ממש משעמם ולא היה לי על מה לדבר.
רוני: את יצור נוראי את יודעת?
נועם: כן. [הבנות יושבות בשקט לכמה שניות, חושבות.] ... היי רוני, את יודעת למה שמתי לב?
רוני: לא!
נועם: אוקיי סליחה.